אני לא סופר גדול. בטח לא של רגשות אישיים. כן, בכיתי כשכל אחד מילדי נולד וכשהגיעו לאבני דרך שונות בחייהם, אבל באופן כללי, הרגשות שלי נשמרים בפנים. ולמרות זאת, שלוש פעמים בעבר הרגשתי צורך לתת מילים למחשבות שלי. הראשון היה כאשר אם צעירה, שהיה לי העונג להכיר (כאחות של חברה טובה מימי האוניברסיטה) נפטרה בגיל 27 לאחר מחלה פתאומית, והותירה אחריה בעל ושלושה ילדים קטנים. הפעם השנייה הייתה לפני כשנה, בעקבות רצח שלושת בנות משפחת דיי שמאפרת;  משפחה עם דמיון רב למסלול חי. והפעם השלישית הייתה 10 ימים לתוך המלחמה הנוכחית, שהגיעה עכשיו ל-7 חודשים. אז הצלחתי לראות שלמרות האירועים הנוראיים שראינו