אני לא סופר גדול. בטח לא של רגשות אישיים.

כן, בכיתי כשכל אחד מילדי נולד וכשהגיעו לאבני דרך שונות בחייהם, אבל באופן כללי, הרגשות שלי נשמרים בפנים. ולמרות זאת, שלוש פעמים בעבר הרגשתי צורך לתת מילים למחשבות שלי. הראשון היה כאשר אם צעירה, שהיה לי העונג להכיר (כאחות של חברה טובה מימי האוניברסיטה) נפטרה בגיל 27 לאחר מחלה פתאומית, והותירה אחריה בעל ושלושה ילדים קטנים. הפעם השנייה הייתה לפני כשנה, בעקבות רצח שלושת בנות משפחת דיי שמאפרת;  משפחה עם דמיון רב למסלול חי.

והפעם השלישית הייתה 10 ימים לתוך המלחמה הנוכחית, שהגיעה עכשיו ל-7 חודשים. אז הצלחתי לראות שלמרות האירועים הנוראיים שראינו שבוע קודם לכן, ידו של הקב"ה הייתה בבירור במקומה, שכן אויבינו תכננו להרוג הרבה יותר ממה שהם הצליחו.

התבקשתי להעלות כמה מחשבות על הנייר לקראת יום העצמאות הקרוב שיחול בשבוע הבא.

השנה נציין 76 שנות עצמאות למדינת ישראל המודרנית, יום אחרי יום הזיכרון, שיהיה כואב במיוחד עבור המדינה כולה השנה.

אני נלקח בחזרה לפיוט הידוע של "דיינו" שאותו אנו קוראים בכל שנה בליל הסדר. השיר מפרט שלבים שונים ביציאת מצרים, ואחרי כל שלב אנו אומרים "דיינו" – זה לבד יכול היה להספיק. פרשנים לאורך הדורות מציינים שלא ניתן לקחת זאת כפשוטו: לא יהיה טעם לקחת את האנשים, למשל, דרך ים סוף, רק כדי להשאיר אותם במדבר. אלא, התפיסה של "דיינו" היא, שעל כל גילוי קטן של רחמים שניתנת לעם, גם אם המצב עדיין לא מושלם ויכול להשתפר מאוחר יותר, תהיה סיבה מספקת להודות להקב"ה על כל הטוב שניתן לנו עד היום.

שבעת החודשים האחרונים היו קשים, ללא ספק.  עדיין יש בני ערובה, חיילים רבים הקריבו את חייהם ורבים נוספים איבדו גפיים או סבלו מפציעות אחרות – וזה עוד לפני ששוקלים את ההשפעות על המשפחות, העסקים והיבטים אחרים של החיים שהשתנו, וימשיכו להשתנות, לנצח.

ועדיין, יש מספיק על מה להודות להקב"ה. מדי פעם, אנו זוכים להצצה על מה שנעשה מעלה.

הגמרא, במסכת בבא בתרא, דנה מי חיבר כל אחד מספרי התנ"ך. נאמר לנו שמשה רשם את "ספרו ואת סיפור בלעם", תוך התייחסות לרוב הסיפור שמופיע בפרשת בלק. אני נוהג לציין לילדי מדי שנה שכאשר התורה ניתנה לעם בזמן שהם חנו ליד נהר הירדן לקראת חצייתם לכנען, ובעודם קוראים את התורה, ומהנהנים יחד עם רוב התוכן – עד שלפתע כשהם מגיעים לסיפור הזה הם חושבים לעצמם: "באמת, לא ידעתי כלום על זה"! מדהים איך הקב"ה מציל אותנו מבלי שנדע אפילו על האיום!"

ראינו בבירור את ה"יד" של  הקב"ה בלילה של ו' בניסן, כאשר האיראנים שלחו נשק קטלני, שלבסוף גרמה רק לפציעה אחת בלבד.  עם זאת, אנו רוצים להודות לכיפת ברזל ולמערכות דומות שעזרו להגן עלינו בזמן המתקפה, כמו גם לבעלי בריתנו מכל העולם, עדיין אין להכחיש שהעובדה שלמעשה לא נגרם נזק הייתה נס אלוהי ברור.

כמו כן, חלק מהסיפורים שסופרו על-ידי חיילים שלחמו בעזה היו לא פחות מנס. ועל כל אחד ואחד מין הניסים הללו יש להודות להקב"ה. מיותר לציין שזו לא רק התערבות אלוהית. כמובן שמחובתנו לעשות כמיטב יכולתנו, כל אחד על פי החוזקות שלו, ולהתפלל שהתוכנית האלוהית תתיישר עם התוכניות שלנו.

כשאנחנו נכנסים לשנת ה-77 של מדינת ישראל ("עז" בגימטרייה),
אני חושב על שני ציטוטים שיעזרו במיקוד הכרת התודה והתפילות שלנו ביום העצמאות הזה:

הראשון: פרקי אבות 5:23 יהודה בן תימא אומר:
"הוי עז כנמר, וקל כנשר, רץ כצבי, וגיבור כארי – לעשות רצון אביך שבשמים". 

והשני: תהילים כ"ט יא: "ה' עז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום"